שוב נקודה של הבנה

עבורי, אני מבינה וחווה את העייפות הכרונית כסומטיזציה של תגובת הקיפאון. הקיפאון מלווה בדיסוציאציה. במיוחד כשאני מנסה לצאת ממצב הקיפאון, ובמיוחד כשאני מנסה לעשות דברים, פעולות החשובים רק לי בלבד (לצאת לטיול היומי, לצור - לכתוב, לצחצח שיניים).
היום קראתי שפרויד פרש את תגובת הקיפאון "כתגובת לחימה שלא הצליחה להסתיים, או אפילו להתממש, כך שמהקורבן נלקח הניצחון".

ההסבר הזה "נחת" אצלי במלא כובדו, ובעקבותיו צמחו בי תובנות חדשות, אישור לתחושות שהסתובבו בי, מרחב חדש נוצר.
"תגובת לחימה שלא הצליחה להסתיים, וכך הנצחון נמנע, נלקח, נגנב, מהקורבן". משהו קורה לך, מישהו מתקיף אותך, פיזית, רוחנית, ובגלל סיבה כל שהיא - אינך יכול להדוף את המתקיף, להשיב מלחמה, ולכן אתה קופא.

תגובת לחימה שלא הצליחה להסתיים - זה מסביר את האלימות העצומה שיש בתגובת הקיפאון. הכח העצום הכלוא בגוף ובנפש הקפואים.
שוכבת על המיטה חסרת תזוזה.

זאת אינה תגובה קלה, או בריחה, גם אם היא מלווה בדיסוציאציה.
אני חווה את הקיפאון כתגובה אלימה ביותר. חסרת רחמים. שביתת רעב של האורגניזם.

"תגובת לחימה שלא הצליחה להסתיים, וכך הנצחון נמנע, נלקח, נגנב, מהקורבן".
משהו קורה לך, מישהו מתקיף אותך, פיזית, רוחנית, ובגלל סיבה כל שהיא - אינך יכול להדוף את המתקיף, להשיב מלחמה, ולכן אתה קופא.